פסק-דין בתיק ע"ו 25260-03-11

1.         הערעור הוא על פסק דין של וועדת העררים (כבוד חברי הוועדה: השופט אהרון שדה, ד"ר אריה ארי, ד"ר צבי בן ישי, להלן: וועדת העררים) לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: החוק) בתיק ו"ע 11704-08-10 מיום 14/2/11, לפיו נדחה ערר המערערת לקבלת התגמולים לפי  החוק.

2.         על-פי המפורט בפסק הדין ובכתבי הטענות של בעלי הדין ב- 29/11/01  הגישה המערערת תביעה יחד עם אמה להכיר בה כ'נרדפת' מכוח החוק.

בחודש ינואר 2003 דחתה הרשות המוסמכת את תביעת המערערת.

באוגוסט 2006 הגישה המערערת ערר לוועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

תביעת האם נתקבלה על בסיס עילה של אלימות בבן משפחה מדרגה ראשונה על אף שהעילה הועלתה לראשונה במהלך הדיון בפני הוועדה ועל אף הקושי לקבל עדותה של האם, וזאת לאור מהותו של החוק כחוק סוציאלי (עמ' 4 פסקה שלישית לפסה"ד).

3.         האם ילידת 1923; המערערת ילידת 1940.

לאור גילה של המערערת הנתונים העובדתיים בתביעה שהוגשה פורטו על ידי האם והמערערת חזרה על הדברים שנאמרו על סמך דברים שסיפרה לה אמה.

4.         על-פי פסק הדין שניתן על ידי וועדת העררים אשר דחתה את תביעת המערערת, התבססה התביעה על שתי עילות:

עילה של בריחה מחמת פחד מהגרמנים ועילה של ביצוע מעשה אלימות בבן משפחה מדרגה ראשונה, עילה שכאמור הועלתה על ידי האם ובתה-המערערת במהלך הדיון.

לגבי העילה של בריחה מחמת פחד, בהסתמך על העדויות שהובאו בפני הוועדה נקבע כי מדובר בתיק בעייתי שגרסתו נוגדת את הידע ההיסטורי.

על-פי הגרסה שהובאה בפני הוועדה ברחו המערערות מעמרוס לטריפולי. הוועדה ציינה כי מעשרות עדויות בפניה עלה כי יהודי טריפולי הם אלה שברחו לעמרוס, וכי האחרונים עזרו ליהודי טריפולי, למרות הצפיפות בה חיו היהודים בעמרוס.

עוד קבעה הוועדה כי על-פי עדויות המערערת ואמה, כאשר רק עדות האם היא הרלוונטית - לאור גילה של המערערת עובר למועד הרלוונטי - עלתה המסקנה כי היציאה לטריפולי הייתה מחמת צרכים כלכליים. עוד הוסיפה הוועדה וקבעה כי הגרסה לפיה התנהלה המערערת בניגוד להתנהלות של אחרים באותה תקופה אינה נתמכת באזכור או פירוט עובדתי נדרש.

5.         הוועדה הזכירה עוד שניסוח התביעה שנעשה על ידי אחר, אין בו לכשעצמו לבסס את התשתית הראייתית הקובעת, במיוחד כאשר העדויות בפניה שונות.

הוועדה הוסיפה וציינה פירוט עובדתי חסר בכתב התביעה ופער בין התיאור האמור לעדות שניתנה. לפיכך קבעה הוועדה, ומחמת היות הקביעות חשובות נביא אותן בלשון הוועדה :

"... הסתבר כי לא היה מדובר בבריחה ספונטנית מחמת הפחד מהגרמנים אלא העוררות נלקחו ע"י אנשים אחרים לטריפולי כנראה על מנת לעזור להן כלכלית" (עמ' 1 פסקה אחרונה).

            ובסיכום הנוגע לעילת הפחד קבעה הוועדה:

                        "לא שוכנענו כי העוררות ברחו לטריפולי כלל ובשל הפחד מהגרמנים, בפרט. אם נלקחו הן ע"י יהודים אחרים שרצו לעזור להן (נלקחו ולא ברחו או גורשו) לטריפולי הרי שלא התקיימו יסודות הלכת הפחד. מעבר לעיר אחרת, קל וחומר לעיר שבה הרדיפות קשות יותר איננה "בריחה" מחמת הפחד מהגרמנים" (ההדגשות במקור - ההרכב).

לא יכולה להיות מחלוקת כי מסקנת הוועדה מבוססת על ממצאים עובדתיים, כפי שהובאו בפנייה מטעם המערערת ותוך השוואה למידע שהוא בגדר "ידיעה מעין שיפוטית" של הוועדה ולאור מומחיותה בתחום.

בכגון אלה אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור, וכפי שיפורט, גם לא נדרשנו לעשות כן על ידי המערערת.